התסמונת המטבולית היא שכיחה בקרב האוכלוסיה ובעלת תסמינים רבים, הנפוצים ביניהם הם סוכרת מסוג 2, השמנה השמנה בטנית, יתר לחץ דם, עלייה בתלת-גליצרידים, ירידה ברמת "הכולסטרול הטוב" מסוג HDL, עלייה ברמת "הכולסטרול הרע" מסוג LDL, עלייה בחומצת שתן, הפרשת יתר של חלבון בשתן, נטייה לקרישיות-יתר והפרעה בתפקוד של האנדותל. חלק מתסמינים אלו, מופיע מוקדם יותר או מאוחר יותר או לא מופיעיפ בכלל.

הסיכון המשמעותי לחולים בתסמונת המטבולית, הוא פגיעה בכלי הדם הגדולים. האיברים שנפגעים בשכיחות רבה אצל חולים בתסמונת, הם העורקים הכלליים בלב, העורקים בצוואר, ועורקי המוח. עקב כך, רוב התחלואה והתמותה בתסמונת המטבולית הן ממחלות לב איסכמיות, החל מתעוקת בית חזה, אוטם חד בשריר הלב, הפרעות בקצב הלב ועד אי-ספיקה בלב. בנוסף, קיימת סכנה וסבירות לאירועים מוחיים קלים עד קשים וקטלניים.  

התסמונת המטאבולית מתאפיינת במצב מתמשך של תנגודת לאינסולין. מצב זה, מביא לעלייה ניכרת בריכוז האינסולין בדם, ובמשך הזמן מופיע חלק ניכר מהתסמינים. ריכוז חריג של אינסולין עלול להשפיע על פעילות מערכת העצבים הסימפטתית, על ספיגת הנתרן בכליה, הגורמת לעלייה בלחץ-הדם, ועלייה בייצור התלת-גליצרידים בכבד,(תהליך העלול להחיש את טרשת העורקים).

במחקר ה-UKPDS על חולי סוכרת מסוג 2, לא נראתה החמרה מבחינת מחלות לב וכלי דם בקרב חולי סוכרת מסוג 2 אשר מטופלים באינסולין, בהשוואה לאלה שמטופלים בטבליות נגד סוכרת. במחקר ה-DIGAMI, נמצא שאינסולין במקום טבליות, לחולי סוכרת מסוג 2 העוברים אוטם בשריר הלב, יכול להוריד באופן משמעותי את שיעורי התחלואה והתמותה ממחלת לב.

שכיחות התסמונת המטבולית, גבוהה במדינות המערביות, ולפי ההערכות היא נעה בין 20% ל-30% מכלל האוכלוסייה.